הסיפור שלי
בגיל 33 הגוף שלי כבר לא הסכים להמשיך. הוא לא צעק — הוא כבה. זו לא הייתה התרסקות פתאומית, אלא שבר שקט ומצטבר, כזה שבא אחרי שנים של ריצוי, הסתרה והחזקת הכל בפנים. ניסיתי לתקן את עצמי מבחוץ — עבודה, זוגיות, הישגים, מראה — בתקווה שזה ירגיע את הרעש שבפנים. אבל בפנים רק הלך והצטבר כאב שלא קיבל מקום, רגשות שלא העזתי להרגיש, חיים שלמים שנחיו בשביל אחרים.
שלושה עשורים הסתובבתי בתחושה שאין באמת שיטה שיכולה להקל על הסבל שלי. האמנתי שתפקידי הוא למלא את הצרכים של כולם — לוותר, לרצות, להיעלם. אבל כשהכול קרס, משהו בי דווקא התעורר. התחלתי לראות: זה לא שאני מקולקל – פשוט התרחקתי מעצמי. לא היה בי מה לתקן, היה בי מה להיזכר. ומתוך הקריסה הזו נולד מסע. מסע של היכרות, של הקשבה, של חיבור למה שנשכח. למדתי להתבונן, לשהות, ולהבין: יש לי ערך – גם כשאני פשוט אני.
✦ בין ריצוי לעצמי – הדרך שאבדה לי
כשהייתי בן 7, כבר הפכתי ל"מבוגר האחראי" בבית. בתוך מריבות, כאוס, ומצוקה יומיומית, למדתי לזהות מה כולם צריכים – אבל שכחתי מה אני צריך. הפכתי למרצה, למתווך, לילד ששומר על שלום־הבית ומוותר על עצמו כדי להרגיש נחוץ ואהוב. זו לא הייתה בחירה – זו הייתה הדרך היחידה לשרוד.
חייתי במרדף אינסופי אחרי אישור, שייכות וערך. ניסיתי להיות הילד הטוב, זה שלא מתפרק, שלא מבקש, שלא מכביד. הרצון להיות נחוץ הפך לדפוס של ריצוי, והשתיקה הפנימית הפכה לשגרה. בשירותי הצבאי, תאונת דרכים קשה הפכה את אחי הצעיר לסיעודי – ומאותו רגע, בלי היסוס, נכנסתי מיד לתפקיד המוכר מילדות. זה שנושא על גבו את המשפחה.
הפכתי למטפל, למפרנס, לעוגן. רצף הטלטלות כמעט קבר אותי – אבל מתחת לכל זה, תמיד הייתה בי ידיעה שקטה. נוכחות שלא ויתרה. הלב המשיך לקוות. הגוף לא הפסיק לאותת. הנפש חיכתה שאקשיב.
✦ "שונה" – ולא מעז לומר
כבר כילד הרגשתי בתוכי דברים שלא היה לי איך להסביר. משהו בי ידע – אבל העולם סביבי לא היה מוכן לשמוע, ואני לא הייתי מוכן לומר.
אז שתקתי. הפכתי למומחה בלהסתיר, להעמיד פנים, להיראות "כמו כולם". נשאתי סוד עמוק שהשפיע על כל בחירה, על כל מערכת יחסים, על כל נשימה. הכאב הגדול ביותר לא היה במה שקרה – אלא במה שנאלצתי להסתיר.
עם השנים, ההסתרה הפכה לדרך חיים. היא עיצבה אותי – אבל גם הרחיקה אותי ממני. רק כשאפשרתי לעצמי לפגוש את המקומות האלה – נולדה בי תנועה של חופש.
גיליתי שהעולם מחכה לי. שדווקא החולשות שלי הן מקור העוצמה. שהפגיעות שלי יוצרת חיבור. שלאהוב את עצמי – זה לא אקט של אגואיזם, אלא של אחריות.
✦ מפגש עם עצמי
כשהגעתי לשיטת סאטיה – משהו בי השתנה. לראשונה העזתי פשוט להיות. לא לנסות להשתנות, לא לתקן את מה שכביכול "שבור", אלא להניח הכול לרגע – ולהקשיב.
למדתי לשהות בתחושות שפעם הפחידו אותי – בבטן שמתכווצת, בגרון שנחנק, בצער שאין לו מילים.
הבנתי שדווקא הבריחה מהשהות והתחושות היא שמנציחה את הסבל. שמה שמכאיב – לא בהכרח דורש תיקון, אלא נוכחות. ושרק דרך ההסכמה להרגיש – מתחילה תנועה של ריפוי.
גיליתי שאין בי תקלה. יש בי שכחה. שכחה של מי שאני באמת, של הילד שהשתתק כדי לשרוד. וכשאני מפסיק לברוח – אני חוזר אליו, אליי.
היום אני יודע: תחושות הגוף הן המצפן שלי. וכשאני לומד להקשיב להן – אני לומד להקשיב לעצמי.
✦ למה אני כאן בשבילך
אני כאן כדי לאפשר לאנשים להיזכר שהם כבר שלמים. שיש דרך אחרת. שיש מקום לנשום, להרגיש, ולהיזכר במי שאתה.
אני מלווה בני נוער, מבוגרים, זוגות והורים שרוצים לפגוש את עצמם מחדש. לא כדי להפוך למישהו אחר – אלא כדי להפסיק לברוח ממי שהם כבר.
אני לא משנה אנשים. אני יוצר איתם מרחב בטוח, שבו הם יכולים לפגוש את עצמם בעיניים טובות.
עברתי כברת דרך – כילד הורי, כמי שהחזיק משפחה, חי בארון, נשא סודות, ולמד מהי חמלה דווקא מתוך הכאב. ואני יודע: אם לא פוגשים את הכאב – הוא ממשיך לנהל אותנו.
אני לא מאמין שאנחנו כאן כדי לשרוד משברים. אנחנו כאן כדי לחיות. לגדול. לאהוב. לשגשג.
אני כאן כדי לצעוד איתך במסע שמתחיל במפגש עם עצמך, נפתח לחיים של חופש, משמעות ונוכחות – ומתוך כל צעד מגלה עוד רובד,